ארכיון שוויון יחסי

במשך שנים, כמעט בכל ישיבת דיירים לקראת פינוי-בינוי, חזר אותו מספר מוכר: 12 מ״ר תוספת לדירה. בעלי דירות קטנות, בעלי דירות גדולות, דירות חזית, דירות עורפיות - ברוב המקרים, נקודת המוצא הייתה פשוטה ונוחה להסבר: כולם יקבלו תוספת זהה, לצד ממ״ד, מרפסת, חניה ולעיתים גם מחסן. הפשטות הזו הפכה את המודל לאחד מעמודי התווך של ההתחדשות העירונית בישראל. הוא סייע ליזמים לייצר מסגרת עסקה ברורה, לעורכי הדין לנסח הסכמים אחידים, ולנציגויות דיירים להסביר במהירות מה צפוי לכל אחד לקבל. אלא שפסק דין חדש של בית המשפט המחוזי בתל אביב מערער כעת על אחת מהנחות היסוד האלה. השופט גלעד הס קבע כי במקרים שבהם קיימים פערים משמעותיים בין גודל הדירות הקיימות, הענקת תוספת שטח אחידה לכל הדיירים עלולה דווקא ליצור אי-שוויון, משום שבעלי הדירות הגדולות מוותרים על חלק יחסי גדול יותר מזכויותיהם במקרקעין. הפסיקה אינה קובעת באופן גורף שמעכשיו כל בעל דירה גדולה יקבל יותר מטרים, והיא גם אינה הופכת בן לילה את כל הסכמי הפינוי-בינוי שנחתמו בישראל. אבל היא בהחלט מכניסה למשחק מושג חדש-ישן בעוצמה מחודשת: שוויון יחסי, ולא רק שוויון פורמלי. וזה בדיוק מה שמלחיץ את הענף. הפרויקט מרמת גן שהפך לשאלה ארצית ההכרעה ניתנה במסגרת סכסוך בפרויקט פינוי-בינוי ברחוב הרא״ה 75-79 ברמת גן. מדובר במתחם ותיק שבו נחתם הסכם כבר בשנת 2014, ולפיו 37 בעלי הדירות היו אמורים לקבל תוספת אחידה של 12 מ״ר לדירתם, לצד תמורות נוספות כמקובל בענף. אלא ששתי בעלות דירות סירבו לחתום. אחת מהן החזיקה בדירה של כ-61 מ״ר, והאחרת בדירה גדולה בהרבה, בשטח של כ-104 מ״ר. היזם, חברת קרן אור, שהחזיקה בזכויות ברוב הדירות בפרויקט, ביקש לראות בהן דיירות סרבניות ולקדם נגדן הליך משפטי. בנקודה הזו הפך הדיון מעוד מחלוקת נקודתית בפרויקט התחדשות - לשאלה עקרונית:האם זה באמת שוויוני להעניק אותה תוספת למי שמחזיק בדירה קטנה ולמי שמחזיק בדירה גדולה משמעותית? השופט הס השיב על כך בשלילה חלקית. לדבריו, כאשר בעל דירה גדולה מחזיק בחלק יחסי גדול יותר ברכוש המשותף ובזכויות הבנייה הנלוות, מתן תוספת שטח זהה לזו שמקבל בעל דירה קטנה יותר עשוי לפגוע בעיקרון השוויון. לפיכך, במקרה שנדון בפניו, נקבע כי בעלת הדירה הגדולה תהיה זכאית לתשלומי איזון המשקפים את הפער. חשוב להדגיש: בית המשפט לא עצר את הפרויקט ולא קבע שהתמורה האחידה כולה פסולה. להפך - הוא הורה על המשך המיזם, אך תוך תיקון נקודתי של חלוקת הערך בין בעלי הדירות. שוויון לכולם - או שוויון לפי חלק יחסי? כאן נמצאת לב לבה של הדרמה המשפטית. במשך שנים פעל הענף על בסיס הנחה פשוטה: שוויון בין הדיירים משמעותו מתן תמורה דומה לכולם, למעט חריגים ברורים מאוד. המודל הזה לא היה מושלם, אך הוא נחשב ישים. הוא חסך אינספור מחלוקות, צמצם ויכוחים שמאיים, ואפשר להוביל פרויקטים מורכבים עם עשרות ולעיתים מאות בעלי זכויות. פסק הדין החדש מבקש לומר: שוויון כזה הוא לעיתים רק שוויון לכאורה. אם דירה אחת שווה הרבה יותר מדירה אחרת כבר ביום הכניסה לעסקה, והפער הזה נשחק או נמחק לחלוטין בדירת התמורה החדשה - ייתכן שנוצר קיפוח. במילים אחרות, אותו מספר של מטרים נוספים יכול להיראות שוויוני במסמך, אבל לא להיות שוויוני במבחן הכלכלי. ההבדל בין שני המודלים מהותי: שוויון פורמלי: כל דייר מקבל אותה תוספת. שוויון יחסי: נשמר היחס הכלכלי בין הדירות במצב הקיים לבין המצב החדש. בית המשפט המחוזי קבע למעשה שבחלק מהמקרים, המודל השני הוא המדויק יותר. למה זה מכניס את הענף למתח יזמים, עורכי דין ושמאים אינם מתעלמים מטענת הקיפוח שעלתה בפסק הדין. מבחינה עקרונית, יש היגיון בכך שבעל דירה גדולה לא ימצא את עצמו במצב שבו ערכה היחסי של דירתו נשחק רק מפני שהפרויקט אימץ כלל אחיד. אבל הענף חושש מהמחיר של השינוי. פרויקטים של פינוי-בינוי הם ממילא תהליך ארוך, רגיש ומסובך. נדרש להשיג הסכמות של בעלי דירות רבים, לנסח מנגנוני תמורה, לקבל תכנון, לשמור על כדאיות כלכלית, לעמוד מול רשויות ולשכנע בנקים להעמיד מימון. הכנסת מנגנון דיפרנציאלי מורכב יותר לכל דירה עלולה להפוך כל משא ומתן לזירה של ויכוח שמאי אינסופי. השאלה איננה רק אם דירה גדולה שווה יותר. היא גם: האם דירה בקומה גבוהה שווה יותר מדירה נמוכה? מה דינה של דירת גג? מה עושים עם חצר צמודה? כיצד מתמחרים שתי חניות לעומת חניה אחת? מה המשקל של כיווני אוויר, חזית פתוחה או מחסן קיים? אם כל הפרמטרים הללו ייכנסו לשלב קביעת התמורות בכל פרויקט, החשש הוא שמנגנון שנועד לעודד התחדשות עירונית יהפוך לשדה מוקשים שיקשה עוד יותר על קידום עסקאות. לא סוף המודל האחיד - אבל בהחלט סדק משמעותי ראוי לומר את הדברים בזהירות: פסק הדין אינו הלכה מחייבת של בית המשפט העליון, והוא גם אינו חלוט בשלב זה. בנוסף, כבר קיימת בפסיקה עמדה שונה של בית המשפט המחוזי, אשר העדיפה בעבר דווקא את עקרון התמורות האחידות בשל צורכי הוודאות והישימות בפרויקטים של פינוי-בינוי. כלומר, הענף לא התעורר הבוקר למציאות שבה ״12 מ״ר לכולם״ בוטלו באופן מוחלט. אבל הוא כן התעורר למציאות שבה לא ניתן עוד להתייחס למודל הזה כאמת בלתי מעורערת. וזה הבדל גדול. בעלי דירות גדולות בפרויקטים שטרם הגיעו לחתימה מלאה עשויים כעת להרגיש שיש בידיהם כלי משפטי ומו״מ חזק יותר. מנגד, יזמים עלולים למצוא את עצמם נדרשים להסביר ביתר פירוט מדוע הצעת התמורה שהוגשה להם אכן שומרת על איזון הוגן בין בעלי הדירות. האם אפשר לפתוח הסכמים שכבר נחתמו? זו אחת השאלות שמעסיקות כעת דיירים רבים. התשובה הקצרה היא: לא באופן אוטומטי. פסק הדין אינו מעניק לבעלי דירות שכבר חתמו על הסכמי פינוי-בינוי זכות חד-צדדית לפתוח את העסקה מחדש. הסכם חתום הוא הסכם מחייב, וניסיון להתנער ממנו רק בשל שינוי בפרשנות משפטית עלול להיחשב להפרת חוזה. עם זאת, בפרויקטים שנמצאים עדיין לפני חתימה, או כאלה שבהם ההסכמות טרם התגבשו באופן סופי, התמונה שונה. במצבים כאלה, בעלי דירות גדולות יוכלו להעלות ביתר עוצמה טענה שלפיה המודל האחיד אינו מתאים למאפייני הבניין שלהם, ולדרוש בדיקה שמאית פרטנית או מנגנון איזון אחר. כאן עשוי להיווצר אפקט רוחבי משמעותי. לא בהכרח פתיחה של הסכמים קיימים - אלא שינוי באופן שבו ייחתמו הסכמים חדשים. מה עשויים לבקש מעכשיו בעלי דירות גדולות הפסיקה עשויה לחזק כמה דרישות שכבר קיימות כיום בשוק, אך כעת יקבלו משנה תוקף: קבלת חוות דעת שמאית עצמאית לפני חתימה. בחינה של שווי הדירה הקיימת מול שווי דירת התמורה, ולא רק ספירת מטרים. מנגנון בחירת דירות המבוסס על דירוג שמאי. תשלום שכירות חלופית לפי גודל וטיפוס הדירה המקורית. פיצוי בגין הצמדות מיוחדות כגון חצר, גג, מרפסת גדולה, מחסן או חניות. תשלומי איזון במקרים חריגים שבהם נשחק הפער היחסי בין הדירות. זה לא אומר שכל דרישה כזו תתקבל, וגם לא שכל בעל דירה גדולה יוכל לתרגם את פסק הדין להטבה משמעותית. אבל מרחב הטיעון שלו בהחלט התרחב. והיזמים? יותר חשיפה, יותר מורכבות מבחינת היזמים, הסיכון אינו רק תוספת תמורה לבעל דירה כזה או אחר. הבעיה העמוקה יותר היא פגיעה בוודאות העסקית. יזמים רגילים להכניס לתוך בדיקת הכדאיות הכלכלית את התמורות המקובלות לדיירים, את עלויות הפינוי, את תכנון המתחם ואת הרווח היזמי. אם כעת כל פרויקט ידרוש מנגנון תמורות משתנה ורווי מחלוקות, המשמעות עשויה להיות: עלייה בעלויות קידום הפרויקט. צורך בשמאות מורכבת יותר כבר בשלבים מוקדמים. התארכות משא ומתן עם דיירים. סיכון גבוה יותר לתביעות ״דייר סרבן״ שיסתבכו. פגיעה ביכולת להציג לבנק מודל מימון סגור וברור. בפרויקטים גבוליים מבחינה כלכלית, במיוחד מחוץ לאזורי הביקוש החזקים, אפילו שינוי מתון במנגנון התמורות עלול להשפיע על היתכנות הפרויקט כולו. המשמעות בפריפריה עלולה להיות חריפה יותר למרות שהפסיקה נולדה ברמת גן, השלכותיה עשויות להיות מורגשות גם במקומות אחרים בישראל, ובמיוחד באזורים שבהם הפינוי-בינוי ממילא מתקדם בקושי. בדרום, למשל, כבר כיום קיימת בעיית כדאיות מובנית בפרויקטים רבים של התחדשות עירונית. עלויות התכנון, הביצוע, המימון והפינוי אינן נמוכות באופן משמעותי לעומת המרכז, אך מחירי הדירות החדשות נמוכים יותר. המשמעות היא שהיזם נדרש למכפיל גבוה יותר, ליותר זכויות בנייה ולעיתים גם לסיוע מדינתי כדי להצדיק את העסקה. אם במציאות הזאת תתווסף שכבה חדשה של תמורות דיפרנציאליות, בדיקות שמאיות מורכבות ותוספות לבעלי דירות מסוימים, יהיו פרויקטים שיתקשו עוד יותר לעמוד על הרגליים. בבאר שבע, באשקלון, בקריית מלאכי, בדימונה ובערים נוספות שבהן קיים מלאי גדול של בניינים ישנים אך השוק אינו חזק כמו בגוש דן, המשמעות עלולה להיות כפולה:מצד אחד, הגנה טובה יותר על בעלי זכויות.מצד שני, סיכון לעיכוב או הקפאה של פרויקטים שמראש נאבקים כדי להגיע לכדאיות. זו אחת הדילמות הקשות ביותר של ההתחדשות העירונית בישראל: איך מתקנים עוול נקודתי מבלי לחבל ביכולת של המערכת כולה להתקדם. האם המדינה תידרש לקבוע כללים ברורים? הפסיקה החדשה חושפת למעשה ואקום רגולטורי. במשך שנים נשען השוק על פרקטיקה מקובלת של תמורות אחידות, אבל לא על נוסחה חקוקה ומחייבת שמכריעה מהו בדיוק שוויון הוגן בין בעלי דירות שונים. כעת, כאשר בית המשפט מציב סימן שאלה מהותי על המודל, עשויה להתגבר הדרישה מהמדינה, מהרשות הממשלתית להתחדשות עירונית ומהשמאים לקבוע כללים ברורים יותר. לא בהכרח טבלת נוסחאות קשיחה שתתאים לכל מקרה, אלא מסגרת עקרונית שתפחית אי-ודאות ותמנע מצב שבו כל פרויקט ייצר מחדש את אותו ויכוח. אחרת, חלק גדול מההכרעות ימשיך לנדוד לבתי המשפט - תרחיש שכמעט אף אחד בענף אינו רוצה בו. לא כל דירה גדולה צריכה לקבל יותר, אבל אי אפשר להתעלם מהשאלה הטעות תהיה להפוך את פסק הדין לסיסמה פשוטה: ״בעלי דירות גדולות יקבלו יותר״. זה לא מה שנקבע. ההכרעה מורכבת יותר, והיא תלויה בנסיבות כל פרויקט. אך באותה מידה, אי אפשר להמשיך כאילו כל הדירות בבניין שוות באופן מעשי רק מפני שהיזם מציע לכולן אותה תוספת. המסר שבית המשפט שלח ברור:כאשר יש פערים מהותיים בין הדירות הקיימות, צריך לבדוק אם מנגנון התמורות באמת משמר את עקרון השוויון - לא רק למראית עין, אלא גם במבחן הכלכלי. פסק הדין הזה לא עוצר את הפינוי-בינוי. הוא הופך אותו למסובך יותר בסופו של דבר, מדובר בפסיקה שמתקנת עיוות אפשרי, אך גם מציבה אתגר חדש בפני ענף שכבר מתמודד עם שורה ארוכה של חסמים: ריבית, מימון, עובדים, בירוקרטיה, רישוי, חוסר כדאיות בפריפריה ומאבקי דיירים. היא לא מבטלת את המודל של תמורות אחידות, אבל היא מחייבת לבחון אותו בעיניים ביקורתיות יותר. היא לא פותחת כל חוזה חתום, אבל היא נותנת כוח מחודש לבעלי דירות שנמצאים עדיין בשלב המו״מ. והיא לא מבשרת על קריסת ההתחדשות העירונית - אך כן על תקופה שבה כל עסקה תידרש לעבור ניתוח מדויק יותר של הוגנות, ולא רק של ישימות. פינוי-בינוי נשען שנים על ההבטחה שכל הדיירים יוצאים נשכרים.פסק הדין החדש מזכיר שהשאלה האמיתית אינה רק כמה כל דייר מקבל - אלא האם החלוקה ביניהם באמת הוגנת.

תגית: שוויון יחסי

פסק הדין על 12 מ״ר בפינוי-בינוי: האם בעלי דירות גדולות יקבלו יותר?

פרטי התקשרות

ניווט באתר

מעוניינים לפרסם באתר?

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ
של בילד אין - בונים יחד

להצטרפות לחצו

תגית: שוויון יחסי

פסק הדין על 12 מ״ר בפינוי-בינוי: האם בעלי דירות גדולות יקבלו יותר?

הצטרפו לקבוצת הווטסאפשל בילד אין - בונים יחד

להצטרפות לחצו

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ
של בילד אין - בונים יחד