ענף הבנייה הישראלי ממשיך לשלם את מחיר אחד הכשלים החמורים ביותר שנחשפו בשוק הדיור מאז פרוץ המלחמה: המחסור החריף בעובדים זרים. דוח מבקר המדינה שפורסם בימים האחרונים מצביע על שורת כשלים, סחבת, היעדר תיאום ובירוקרטיה שהובילו לעיכוב בהבאת עובדים לענף, ולנזק שמוערך במיליארדי שקלים למשק.
בעקבות הדוח, הנהלת תאגידי כוח האדם הזר בענף הבנייה פנתה לשר הבינוי והשיכון, לשר האוצר ולמנכ״ל משרד ראש הממשלה, בדרישה לקדם רפורמה דחופה במנגנון התפעול של רשות האוכלוסין וההגירה. לטענתם, ללא שינוי יסודי באופן שבו המדינה מנהלת את קליטת העובדים, ענף הבנייה ימשיך לסבול ממחסור חמור, עיכובים בפרויקטים ופגיעה ישירה ברוכשי הדירות.
על פי ממצאי הדוח, בירוקרטיה, חוסר תיאום בין הגופים וסחבת במיון העובדים הזרים בחו״ל עיכבו את הבאתם של עד 100 אלף עובדים לענף הבנייה. מדובר במספר דרמטי, במיוחד לאור העובדה שאחרי 7 באוקטובר הופסקה כמעט לחלוטין כניסת עובדים פלסטינים לאתרי הבנייה בישראל, והענף נדרש להישען במהירות על עובדים זרים כחלופה מרכזית.
הנתונים ממחישים את עומק הבעיה. ערב מלחמת חרבות ברזל פעלו בענף 48 תאגידים להעסקת עובדים זרים. לאחר פרוץ המלחמה, במטרה להחזיר את ענף הבנייה לתפקוד מלא, גדל מספר התאגידים לכ-220. אלא שמנגד, אגף הבינוי ברשות האוכלוסין נדרש לטפל בהיקף פעילות גדול פי כמה, מבלי שקיבל את המשאבים וכוח האדם הדרושים לכך.
בפועל, לפי הנתונים שהוצגו, גויסו לענף כ-53 אלף עובדים זרים בלבד, מהם כ-45 אלף במסלול הפרטי. המשמעות היא שמדינת ישראל עדיין רחוקה מהיעד הנדרש לשיקום כוח העבודה בענף. בשטח, קבלנים מדווחים על מחסור של עשרות אלפי עובדים, על התארכות לוחות הזמנים ועל קושי לעמוד בהתחייבויות למסירת דירות.
הנזק אינו נעצר אצל הקבלנים. מחסור בעובדים בענף הבנייה משפיע כמעט על כל חוליה בשרשרת הנדל״ן: פרויקטים מתעכבים, עלויות הביצוע עולות, קבלני משנה מתקשים להתחייב ללוחות זמנים, יזמים סופגים עלויות מימון גבוהות יותר, ורוכשי דירות ממתינים זמן רב יותר לקבלת המפתח. בסופו של דבר, חלק מהעלויות האלו עלול להתגלגל לציבור הרחב.
אחת הביקורות המרכזיות בדוח נוגעת גם להתנהלות המדינה עוד לפני פרוץ המלחמה. מבקר המדינה קבע כי יש לבדוק מדוע הגופים הרלוונטיים לא פעלו לגיוון מקורות הבאת העובדים הזרים כבר בשנתיים שקדמו למלחמה, ומדוע ישראל התרכזה בעיקר בהבאת עובדים ממדינות כמו סין ומולדובה. כאשר המשבר הביטחוני פרץ, התברר כי למדינה אין מנגנון חלופי מהיר, רחב וגמיש מספיק.
בהנהלת תאגידי כוח האדם טוענים כי המסלול הפרטי הוכיח את עצמו כיעיל יותר, וכי יש לחזק אותו באמצעות מנגנון תפעולי מודרני. יו״ר תאגידי כוח האדם, אלדד ניצן, כתב בפנייה כי משרד האוצר חייב להקים מנגנון מהיר להבאת עובדים לענף הבנייה באמצעות תאגידי כוח האדם, כדי להתגבר על המחסור שנוצר בעקבות היעדר העובדים הפלסטינים.
מבחינת ענף הנדל״ן, מדובר בצומת קריטי. מצד אחד, המדינה מדברת על הגדלת היצע הדירות, האצת התחלות בנייה וקיצור זמני ביצוע. מצד שני, ללא כוח אדם זמין באתרי הבנייה, גם תוכניות מאושרות, מכרזים חדשים והיתרי בנייה אינם מספיקים. השאלה אינה רק כמה דירות מתוכננות על הנייר, אלא מי יבנה אותן בפועל ובאיזה קצב.
המשבר בכוח האדם חושף שוב את הפער בין מדיניות הדיור לבין יכולת הביצוע של המדינה. כדי להוריד מחירים, צריך להגדיל היצע. כדי להגדיל היצע, צריך לבנות מהר יותר. וכדי לבנות מהר יותר, צריך עובדים. כאשר השלב הבסיסי הזה נתקע, כל מערכת הדיור משלמת את המחיר.
כעת הלחץ עובר לממשלה. אם משרדי האוצר, הבינוי והשיכון, הפנים ורשות האוכלוסין לא יגבשו מנגנון מהיר, יעיל ומתואם, ענף הבנייה עלול להמשיך לפעול בחצי כוח. המשמעות עבור שוק הנדל״ן ברורה: פחות ודאות, יותר עיכובים, עלויות גבוהות יותר וקושי אמיתי להגדיל את היצע הדירות בזמן שהביקוש למגורים בישראל ממשיך לעלות.
